questa notte Aliaa Elmahdi ha ricominciato a scrivere nel suo blog.
era da ottobre che era in silenzio.
giovedì 29 dicembre 2011
e in ebraico (תרגום לעברית לכתבה שנכתבה ופוסמה באיטלקית לעיתון GQ(
כמו חוט אריאדנה, (זה שעזר לתזאוס לצאת מהמבוך) היה עבורי הבלוג של אליה אלמחדי, הבלוגרית המצרית. http://arebelsdiary.blogspot.com
כמו סירנה מפתה מהסיפור על אודיסאוס, הצעירה המצרית גרמה לי להיכנס לעולמה ולעולם חבריה, צעירים מהפכניים מצריים שלאחרונה נעלמו כמעט כולם מהכיכרות אחרי הניצחון של האחים המוסלמים ושל הסלפיטים בבחירות לפרלמנט המצרי.
בתמונה שבה היא צילמה את עצמה היא יפהפיה : יש לה עיניים שחורות, היא עירומה, נועלת נעליים אדומות, לובשת גרבי בריות סקסיות, ורד אדום בשערה ושדיים קטנות ומוצקות מביטות במיקס של תמימות וחוסר בושה אל תוך מצלמה. בתמונות אחרות היא מכסה בעזרת מדבקה את העיניים, הפה ואת אבר המין. היא נראית כמו סתם ילדה אבל היא לא. היא אמיצה.
כל יום אני חוזרת לדף הבלוג שלה כדי לראות אם היא עדיין שם, אם לא החשיכו אותה, אם היא לא נעלמה. בפייסבוק היא איננה כבר. ומה- 23 לאוקטובר היא שותקת. כל עוד היא עדיין קיימת אני מרגישה יותר רגועה. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, אינדיבידואליסטית וצמחונית. היא בת עשרים, ומאז שפרסמה את תמונתה היא הפכה לסלבריטי.
"צילמתי את עצמי בבית הורי" אמרה אליה לcnn והסבירה שהמדבקות מייצגות את הצנזורה על הידע שלנו, על הביטוי שלנו ועל המיניות שלנו. בעמוד שלה היא מוסיפה שהיא זועקת כנגד חברה של אלימות, של גזענות, של הטרדה מינית ושל צביעות.
מאות הודעות ענו לפרובוקציה שלה. במדינתה ,מצרים, יותר ויותר נשים מתכסות בחיג'אב וניקב ויחד עם זאת ומספר מקרי האונס וההטרדה המינית עולים מדי יום. בחלק מההודעות מברכים את אליה על אומץ לבה, אבל רבים מאוד, ביניהם גם המהפכנים של כיכר תחריר, בזים לה ופוגעים בה. ההודעה האחרונה שאני קוראת היא של אישה שמאשימה אותה בכך שהיא יותר גרועה מבהמה. לדבריה, החופש אינו חופש להתפשט והאדם נולד עירום אבל צריך להתבייש במערומים. אחרים מפקפקים באפשרות שיוזמתה תוכל באמת לעזור למצב האישה במצרים ובעולם הערבי כולו.
הקריאה של אליה חצתה במהירות את הקילומטרים המעטים שמפרידים בין מצרים לישראל, מרחק שהוא כמעט בלתי עביר היום מבחינה פוליטית. אור טפלר, בחורה ישראלית בת עשרים ושמונה, החליטה לענות לפרובוקציה. היא הוציאה קריאה בפייסבוק וגרמה לארבעים נשים ישראליות להיפגש ולהצטלם יחד ערומות, כדי להראות את התמיכה שלהן" בצורה לגיטימית ובלתי אלימה" .
"אנחנו עונות לה כי היא אישה כמונו, צעירה, אמביציוזית, ומלאת חלומות....וכדי לתת לעולם הזדמנות להתבונן ביופי המיוחד של הנשים הישראליות..." הן אמרו. ולפניהן הציבו שלט, בערבית ובעברית, שאומר "תמיכה באליה אחמדי - האחיות הישראליות".
למעשה גם לאחיות הישראליות יש מה לדאוג.
היופי שלהן ,כל כך חופשי ופתוח בתל אביב, בכל יום נעשה יותר ויותר נדיר ברחובות ירושלים, עיר שבה יש נשים יהודיות שבוחרות לנסוע באוטובוס נפרד, גברים מקדימה, נשים וילדים מאחורה. עיר שבה פנים של נשים נעלמות משלטי החוצות כדי לא לפגוע ברגישויות של הדתיים.
מלחמת התרבויות בין העולם הדתי, מטבעו פונדמנטליסטי וטוטאלי ,לבין העולם המודרני מטבעו חילוני וליברלי, כבר החלה, והיא חוצה דתות ומדינות במזרח התיכון.
האם יצליחו אור ואליה והחברות המזרח תיכוניות במשימתן? אני פסימית.
ובינתיים אני רצה לראות אם אליה עדיין שם .בתמונה שלה, בבלוג שלה. והיא עדיין שם ולבלוג שלה הגיעו תמונות, ציורים בדיחות חדשות , מנשים מכל העולם.
בקשר לאור, אני לא דואגת לה. בישראל, לעת עתה, הדמוקרטיה, אם כי בקושי, עדיין מחזיקה מעמד.
כמו סירנה מפתה מהסיפור על אודיסאוס, הצעירה המצרית גרמה לי להיכנס לעולמה ולעולם חבריה, צעירים מהפכניים מצריים שלאחרונה נעלמו כמעט כולם מהכיכרות אחרי הניצחון של האחים המוסלמים ושל הסלפיטים בבחירות לפרלמנט המצרי.
בתמונה שבה היא צילמה את עצמה היא יפהפיה : יש לה עיניים שחורות, היא עירומה, נועלת נעליים אדומות, לובשת גרבי בריות סקסיות, ורד אדום בשערה ושדיים קטנות ומוצקות מביטות במיקס של תמימות וחוסר בושה אל תוך מצלמה. בתמונות אחרות היא מכסה בעזרת מדבקה את העיניים, הפה ואת אבר המין. היא נראית כמו סתם ילדה אבל היא לא. היא אמיצה.
כל יום אני חוזרת לדף הבלוג שלה כדי לראות אם היא עדיין שם, אם לא החשיכו אותה, אם היא לא נעלמה. בפייסבוק היא איננה כבר. ומה- 23 לאוקטובר היא שותקת. כל עוד היא עדיין קיימת אני מרגישה יותר רגועה. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, אינדיבידואליסטית וצמחונית. היא בת עשרים, ומאז שפרסמה את תמונתה היא הפכה לסלבריטי.
"צילמתי את עצמי בבית הורי" אמרה אליה לcnn והסבירה שהמדבקות מייצגות את הצנזורה על הידע שלנו, על הביטוי שלנו ועל המיניות שלנו. בעמוד שלה היא מוסיפה שהיא זועקת כנגד חברה של אלימות, של גזענות, של הטרדה מינית ושל צביעות.
מאות הודעות ענו לפרובוקציה שלה. במדינתה ,מצרים, יותר ויותר נשים מתכסות בחיג'אב וניקב ויחד עם זאת ומספר מקרי האונס וההטרדה המינית עולים מדי יום. בחלק מההודעות מברכים את אליה על אומץ לבה, אבל רבים מאוד, ביניהם גם המהפכנים של כיכר תחריר, בזים לה ופוגעים בה. ההודעה האחרונה שאני קוראת היא של אישה שמאשימה אותה בכך שהיא יותר גרועה מבהמה. לדבריה, החופש אינו חופש להתפשט והאדם נולד עירום אבל צריך להתבייש במערומים. אחרים מפקפקים באפשרות שיוזמתה תוכל באמת לעזור למצב האישה במצרים ובעולם הערבי כולו.
הקריאה של אליה חצתה במהירות את הקילומטרים המעטים שמפרידים בין מצרים לישראל, מרחק שהוא כמעט בלתי עביר היום מבחינה פוליטית. אור טפלר, בחורה ישראלית בת עשרים ושמונה, החליטה לענות לפרובוקציה. היא הוציאה קריאה בפייסבוק וגרמה לארבעים נשים ישראליות להיפגש ולהצטלם יחד ערומות, כדי להראות את התמיכה שלהן" בצורה לגיטימית ובלתי אלימה" .
"אנחנו עונות לה כי היא אישה כמונו, צעירה, אמביציוזית, ומלאת חלומות....וכדי לתת לעולם הזדמנות להתבונן ביופי המיוחד של הנשים הישראליות..." הן אמרו. ולפניהן הציבו שלט, בערבית ובעברית, שאומר "תמיכה באליה אחמדי - האחיות הישראליות".
למעשה גם לאחיות הישראליות יש מה לדאוג.
היופי שלהן ,כל כך חופשי ופתוח בתל אביב, בכל יום נעשה יותר ויותר נדיר ברחובות ירושלים, עיר שבה יש נשים יהודיות שבוחרות לנסוע באוטובוס נפרד, גברים מקדימה, נשים וילדים מאחורה. עיר שבה פנים של נשים נעלמות משלטי החוצות כדי לא לפגוע ברגישויות של הדתיים.
מלחמת התרבויות בין העולם הדתי, מטבעו פונדמנטליסטי וטוטאלי ,לבין העולם המודרני מטבעו חילוני וליברלי, כבר החלה, והיא חוצה דתות ומדינות במזרח התיכון.
האם יצליחו אור ואליה והחברות המזרח תיכוניות במשימתן? אני פסימית.
ובינתיים אני רצה לראות אם אליה עדיין שם .בתמונה שלה, בבלוג שלה. והיא עדיין שם ולבלוג שלה הגיעו תמונות, ציורים בדיחות חדשות , מנשים מכל העולם.
בקשר לאור, אני לא דואגת לה. בישראל, לעת עתה, הדמוקרטיה, אם כי בקושי, עדיין מחזיקה מעמד.
e lo stesso articolo , in arabo
e un pò accorciato....
قد يكون مستقبل الشرق الأوسط متوقف فقط عليها. منذ أشهر أقوم بزيارة مُدَوَّنة الجميلة علية الحمدي – المدوِّنة المصرية - تقريباً بشكلٍ يومي، كي أتأكد عما إذا كانت لا تزال هناك. ومن خلال مدونتها، استطعت – تماماً مثل أليكس في بلاد العجائب – أن أدخل عالم شباب ميدان التحرير.
منذ أكتوبر وهي صامتة، ولكنها لا تزال هناك، عارية في اعتراضها ضد الأصوليين؛ دفاعاً عن الحرية.
رداًّ على طلبها الصامت، أجاب الكثيرون، مثلما قام الكثيرون بِسَبِّها.
إحدى أكثر الإجابات إثارةً للجدل تلك التي أدلى بها 40 فتاة إسرائيلية قُمن بتصوير أنفسهن وهن عاريات، لخوض نفس المعركة، في بلد قريب من الناحية الجغرافية، ولكنه من الناحية المعاصرة بعيد كل البعد.
هل ستنتصر قتيات الشرق الأوسط في معركتهن ضد الأصوليين، دفاعاً عن الحرية والديمقراطية؟
أتمنى ذلك.
حتى هذه اللحظة، لا تزال الديمقراطية تقاوم في إسرائيل.
قد يكون مستقبل الشرق الأوسط متوقف فقط عليها. منذ أشهر أقوم بزيارة مُدَوَّنة الجميلة علية الحمدي – المدوِّنة المصرية - تقريباً بشكلٍ يومي، كي أتأكد عما إذا كانت لا تزال هناك. ومن خلال مدونتها، استطعت – تماماً مثل أليكس في بلاد العجائب – أن أدخل عالم شباب ميدان التحرير.
منذ أكتوبر وهي صامتة، ولكنها لا تزال هناك، عارية في اعتراضها ضد الأصوليين؛ دفاعاً عن الحرية.
رداًّ على طلبها الصامت، أجاب الكثيرون، مثلما قام الكثيرون بِسَبِّها.
إحدى أكثر الإجابات إثارةً للجدل تلك التي أدلى بها 40 فتاة إسرائيلية قُمن بتصوير أنفسهن وهن عاريات، لخوض نفس المعركة، في بلد قريب من الناحية الجغرافية، ولكنه من الناحية المعاصرة بعيد كل البعد.
هل ستنتصر قتيات الشرق الأوسط في معركتهن ضد الأصوليين، دفاعاً عن الحرية والديمقراطية؟
أتمنى ذلك.
حتى هذه اللحظة، لا تزال الديمقراطية تقاوم في إسرائيل.
dal sito di gq, un mio articolo, in arabo e in ebraico
Come un filo d'Arianna è stato per me il blog di Aliaa Elmahdi, la blogger egiziana http://arebelsdiary.blogspot.com
Come una sirena tentatrice la giovanissima mi ha fatto entrare nel suo mondo e in quello dei suoi compagni, dei giovani egiziani arrabbiati come Alaa Abdel Fattah e Mina Daniel, ormai tutti come spariti dalle piazze egiziane dopo la vittoria dei fratelli musulmani e dei salafiti nel primo e secondo turno di elezioni parlamentari.
Nella foto in cui si è auto-ritratta è bellissima: nuda, ballerine rosse, calze nere autoreggenti, una rosa rossa tra i capelli e due piccoli seni acerbi spudoratamente dritti come lo sguardo dei suoi occhi neri che guardano l'interlocutore in un mix di ingenuità e spudoratezza. In altre foto un adesivo le copre gli occhi, la bocca e il sesso. Sembra una ragazzina qualunque, ma non lo è.
È coraggiosa.
Ogni giorno torno alla pagina del suo blog per vedere se è ancora lì, se non l'hanno oscurata. Se non è sparita. Da facebook è sparita. Ed è dal 23 ottobre che tace. Ma finché esiste mi sento più tranquilla. Si definisce "laica, liberale, femminista, vegetariana, individualista". Ha vent'anni e, da quando ha postato la sua foto, è diventata una celebrità. "Ho scattato la foto io stessa nella casa dei miei genitori", ha rivelato Aliaa alla CNN. E spiega che gli adesivi gialli rappresentano "la censura sulla nostra conoscenza, la nostra espressione e la nostra sessualità".
Sulla sua pagina dice che il suo è "un grido contro la società della violenza, del razzismo, della molestia sessuale e dell'ipocrisia". Centinaia di messaggi commentano la sua provocazione, in un Egitto in cui si moltiplicano le donne coperte con il higiab o il niqab nonché gli stupri e le molestie sessuali.
Alcuni si congratulano con Aliaa per il suo coraggio, ma moltissimi, anche tra i compagni di piazza Tahrir, la insultano. L'ultimo commento che leggo è di una donna che l’accusa di essere peggio di un animale perché "la libertà non è spogliarsi, e l'uomo nasce nudo, ma deve vergognarsi di esserlo". Altri mettono in dubbio che la sua iniziativa possa davvero servire a migliorare la condizione della donna in Egitto e nel mondo arabo.
Il suo appello ha attraversato i pochi chilometri tra Egitto e Israele, uno spazio ormai insormontabile, e Or Tepler, israeliana, 28 anni, ha deciso di rispondere alla provocazione. Con un appello lanciato su facebook ha fatto incontrare 40 ragazze israeliane che hanno posato nude per una fotografia di gruppo, "a dimostrare il nostro sostegno in modo non violento e legittimo a una donna che è come noi, giovane, ambiziosa, piena di sogni... e per offrire al mondo l'occasione di ammirare la bellezza speciale delle donne israeliane". In primo piano hanno messo la scritta in arabo e in ebraico che dice “Sostegno ad Aliaa Elmahdi. Le sorelle israeliane”.
Anche le sorelle israeliane, del resto, hanno di che preoccuparsi da quando la loro bellezza, così libera e sfacciata a Tel Aviv, è sempre più rara da vedere nelle strade di Gerusalemme, dove ci sono donne ebree che scelgono di viaggiare in autobus segregati, uomini davanti, donne e bambini dietro, e dai cartelloni pubblicitari sono spariti i volti delle donne per non offendere la sensibilità dei religiosi.
Il conflitto di civiltà, tra il mondo religioso, per sua natura a volte fondamentalista e integralista, e quello moderno, per sua natura di solito laico liberale e progressista, è palesemente in atto. E poco importa quale sia la religione.
Ce la faranno le Or e le Aliaa e le loro compagne mediorientali?
Io sono pessimista.
E intanto vado a vedere se Aliaa è ancora lì. C'è ancora. E al blog si sono aggiunte foto, disegni, vignette, di simpatizzanti dal mondo intero. Quanto a Or, per il momento non c'è di che preoccuparsi. In Israele la democrazia, a fatica, ancora resiste.
P.s. questo articolo verrà tradotto e con la sua uscita verrà anche pubblicato come post sul blog di Aliaa (in arabo), sul mio blog e sulla mia pagina di facebook (in arabo ed ebraico). E nel frattempo in Israele i laici, insieme a non pochi ortodossi "normali" , hanno deciso di scendere in piazza.
Migliaia hanno protestato contro il fanatismo religioso e per mantere il carattere liberale e democratico dello Stato.
כמו חוט אריאדנה, (זה שעזר לתזאוס לצאת מהמבוך) היה עבורי הבלוג של אליה אלמחדי, הבלוגרית המצרית. http://arebelsdiary.blogspot.com
כמו סירנה מפתה מהסיפור על אודיסאוס, הצעירה המצרית גרמה לי להיכנס לעולמה ולעולם חבריה, צעירים מהפכניים מצריים שלאחרונה נעלמו כמעט כולם מהכיכרות אחרי הניצחון של האחים המוסלמים ושל הסלפיטים בבחירות לפרלמנט המצרי.
בתמונה שבה היא צילמה את עצמה היא יפהפיה : יש לה עיניים שחורות, היא עירומה, נועלת נעליים אדומות, לובשת גרבי בריות סקסיות, ורד אדום בשערה ושדיים קטנות ומוצקות מביטות במיקס של תמימות וחוסר בושה אל תוך מצלמה. בתמונות אחרות היא מכסה בעזרת מדבקה את העיניים, הפה ואת אבר המין. היא נראית כמו סתם ילדה אבל היא לא. היא אמיצה.
כל יום אני חוזרת לדף הבלוג שלה כדי לראות אם היא עדיין שם, אם לא החשיכו אותה, אם היא לא נעלמה. בפייסבוק היא איננה כבר. ומה- 23 לאוקטובר היא שותקת. כל עוד היא עדיין קיימת אני מרגישה יותר רגועה. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, אינדיבידואליסטית וצמחונית. היא בת עשרים, ומאז שפרסמה את תמונתה היא הפכה לסלבריטי.
"צילמתי את עצמי בבית הורי" אמרה אליה לcnn והסבירה שהמדבקות מייצגות את הצנזורה על הידע שלנו, על הביטוי שלנו ועל המיניות שלנו. בעמוד שלה היא מוסיפה שהיא זועקת כנגד חברה של אלימות, של גזענות, של הטרדה מינית ושל צביעות.
מאות הודעות ענו לפרובוקציה שלה. במדינתה ,מצרים, יותר ויותר נשים מתכסות בחיג'אב וניקב ויחד עם זאת ומספר מקרי האונס וההטרדה המינית עולים מדי יום. בחלק מההודעות מברכים את אליה על אומץ לבה, אבל רבים מאוד, ביניהם גם המהפכנים של כיכר תחריר, בזים לה ופוגעים בה. ההודעה האחרונה שאני קוראת היא של אישה שמאשימה אותה בכך שהיא יותר גרועה מבהמה. לדבריה, החופש אינו חופש להתפשט והאדם נולד עירום אבל צריך להתבייש במערומים. אחרים מפקפקים באפשרות שיוזמתה תוכל באמת לעזור למצב האישה במצרים ובעולם הערבי כולו.
הקריאה של אליה חצתה במהירות את הקילומטרים המעטים שמפרידים בין מצרים לישראל, מרחק שהוא כמעט בלתי עביר היום מבחינה פוליטית. אור טפלר, בחורה ישראלית בת עשרים ושמונה, החליטה לענות לפרובוקציה. היא הוציאה קריאה בפייסבוק וגרמה לארבעים נשים ישראליות להיפגש ולהצטלם יחד ערומות, כדי להראות את התמיכה שלהן" בצורה לגיטימית ובלתי אלימה" .
"אנחנו עונות לה כי היא אישה כמונו, צעירה, אמביציוזית, ומלאת חלומות....וכדי לתת לעולם הזדמנות להתבונן ביופי המיוחד של הנשים הישראליות..." הן אמרו. ולפניהן הציבו שלט, בערבית ובעברית, שאומר "תמיכה באליה אחמדי - האחיות הישראליות".
למעשה גם לאחיות הישראליות יש מה לדאוג.
היופי שלהן ,כל כך חופשי ופתוח בתל אביב, בכל יום נעשה יותר ויותר נדיר ברחובות ירושלים, עיר שבה יש נשים יהודיות שבוחרות לנסוע באוטובוס נפרד, גברים מקדימה, נשים וילדים מאחורה. עיר שבה פנים של נשים נעלמות משלטי החוצות כדי לא לפגוע ברגישויות של הדתיים.
מלחמת התרבויות בין העולם הדתי, מטבעו פונדמנטליסטי וטוטאלי ,לבין העולם המודרני מטבעו חילוני וליברלי, כבר החלה, והיא חוצה דתות ומדינות במזרח התיכון.
האם יצליחו אור ואליה והחברות המזרח תיכוניות במשימתן? אני פסימית.
ובינתיים אני רצה לראות אם אליה עדיין שם .בתמונה שלה, בבלוג שלה. והיא עדיין שם ולבלוג שלה הגיעו תמונות, ציורים בדיחות חדשות , מנשים מכל העולם.
בקשר לאור, אני לא דואגת לה. בישראל, לעת עתה, הדמוקרטיה, אם כי בקושי, עדיין מחזיקה מעמד.
Come una sirena tentatrice la giovanissima mi ha fatto entrare nel suo mondo e in quello dei suoi compagni, dei giovani egiziani arrabbiati come Alaa Abdel Fattah e Mina Daniel, ormai tutti come spariti dalle piazze egiziane dopo la vittoria dei fratelli musulmani e dei salafiti nel primo e secondo turno di elezioni parlamentari.
Nella foto in cui si è auto-ritratta è bellissima: nuda, ballerine rosse, calze nere autoreggenti, una rosa rossa tra i capelli e due piccoli seni acerbi spudoratamente dritti come lo sguardo dei suoi occhi neri che guardano l'interlocutore in un mix di ingenuità e spudoratezza. In altre foto un adesivo le copre gli occhi, la bocca e il sesso. Sembra una ragazzina qualunque, ma non lo è.
È coraggiosa.
Ogni giorno torno alla pagina del suo blog per vedere se è ancora lì, se non l'hanno oscurata. Se non è sparita. Da facebook è sparita. Ed è dal 23 ottobre che tace. Ma finché esiste mi sento più tranquilla. Si definisce "laica, liberale, femminista, vegetariana, individualista". Ha vent'anni e, da quando ha postato la sua foto, è diventata una celebrità. "Ho scattato la foto io stessa nella casa dei miei genitori", ha rivelato Aliaa alla CNN. E spiega che gli adesivi gialli rappresentano "la censura sulla nostra conoscenza, la nostra espressione e la nostra sessualità".
Sulla sua pagina dice che il suo è "un grido contro la società della violenza, del razzismo, della molestia sessuale e dell'ipocrisia". Centinaia di messaggi commentano la sua provocazione, in un Egitto in cui si moltiplicano le donne coperte con il higiab o il niqab nonché gli stupri e le molestie sessuali.
Alcuni si congratulano con Aliaa per il suo coraggio, ma moltissimi, anche tra i compagni di piazza Tahrir, la insultano. L'ultimo commento che leggo è di una donna che l’accusa di essere peggio di un animale perché "la libertà non è spogliarsi, e l'uomo nasce nudo, ma deve vergognarsi di esserlo". Altri mettono in dubbio che la sua iniziativa possa davvero servire a migliorare la condizione della donna in Egitto e nel mondo arabo.
Il suo appello ha attraversato i pochi chilometri tra Egitto e Israele, uno spazio ormai insormontabile, e Or Tepler, israeliana, 28 anni, ha deciso di rispondere alla provocazione. Con un appello lanciato su facebook ha fatto incontrare 40 ragazze israeliane che hanno posato nude per una fotografia di gruppo, "a dimostrare il nostro sostegno in modo non violento e legittimo a una donna che è come noi, giovane, ambiziosa, piena di sogni... e per offrire al mondo l'occasione di ammirare la bellezza speciale delle donne israeliane". In primo piano hanno messo la scritta in arabo e in ebraico che dice “Sostegno ad Aliaa Elmahdi. Le sorelle israeliane”.
Anche le sorelle israeliane, del resto, hanno di che preoccuparsi da quando la loro bellezza, così libera e sfacciata a Tel Aviv, è sempre più rara da vedere nelle strade di Gerusalemme, dove ci sono donne ebree che scelgono di viaggiare in autobus segregati, uomini davanti, donne e bambini dietro, e dai cartelloni pubblicitari sono spariti i volti delle donne per non offendere la sensibilità dei religiosi.
Il conflitto di civiltà, tra il mondo religioso, per sua natura a volte fondamentalista e integralista, e quello moderno, per sua natura di solito laico liberale e progressista, è palesemente in atto. E poco importa quale sia la religione.
Ce la faranno le Or e le Aliaa e le loro compagne mediorientali?
Io sono pessimista.
E intanto vado a vedere se Aliaa è ancora lì. C'è ancora. E al blog si sono aggiunte foto, disegni, vignette, di simpatizzanti dal mondo intero. Quanto a Or, per il momento non c'è di che preoccuparsi. In Israele la democrazia, a fatica, ancora resiste.
P.s. questo articolo verrà tradotto e con la sua uscita verrà anche pubblicato come post sul blog di Aliaa (in arabo), sul mio blog e sulla mia pagina di facebook (in arabo ed ebraico). E nel frattempo in Israele i laici, insieme a non pochi ortodossi "normali" , hanno deciso di scendere in piazza.
Migliaia hanno protestato contro il fanatismo religioso e per mantere il carattere liberale e democratico dello Stato.
כמו חוט אריאדנה, (זה שעזר לתזאוס לצאת מהמבוך) היה עבורי הבלוג של אליה אלמחדי, הבלוגרית המצרית. http://arebelsdiary.blogspot.com
כמו סירנה מפתה מהסיפור על אודיסאוס, הצעירה המצרית גרמה לי להיכנס לעולמה ולעולם חבריה, צעירים מהפכניים מצריים שלאחרונה נעלמו כמעט כולם מהכיכרות אחרי הניצחון של האחים המוסלמים ושל הסלפיטים בבחירות לפרלמנט המצרי.
בתמונה שבה היא צילמה את עצמה היא יפהפיה : יש לה עיניים שחורות, היא עירומה, נועלת נעליים אדומות, לובשת גרבי בריות סקסיות, ורד אדום בשערה ושדיים קטנות ומוצקות מביטות במיקס של תמימות וחוסר בושה אל תוך מצלמה. בתמונות אחרות היא מכסה בעזרת מדבקה את העיניים, הפה ואת אבר המין. היא נראית כמו סתם ילדה אבל היא לא. היא אמיצה.
כל יום אני חוזרת לדף הבלוג שלה כדי לראות אם היא עדיין שם, אם לא החשיכו אותה, אם היא לא נעלמה. בפייסבוק היא איננה כבר. ומה- 23 לאוקטובר היא שותקת. כל עוד היא עדיין קיימת אני מרגישה יותר רגועה. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, אינדיבידואליסטית וצמחונית. היא בת עשרים, ומאז שפרסמה את תמונתה היא הפכה לסלבריטי.
"צילמתי את עצמי בבית הורי" אמרה אליה לcnn והסבירה שהמדבקות מייצגות את הצנזורה על הידע שלנו, על הביטוי שלנו ועל המיניות שלנו. בעמוד שלה היא מוסיפה שהיא זועקת כנגד חברה של אלימות, של גזענות, של הטרדה מינית ושל צביעות.
מאות הודעות ענו לפרובוקציה שלה. במדינתה ,מצרים, יותר ויותר נשים מתכסות בחיג'אב וניקב ויחד עם זאת ומספר מקרי האונס וההטרדה המינית עולים מדי יום. בחלק מההודעות מברכים את אליה על אומץ לבה, אבל רבים מאוד, ביניהם גם המהפכנים של כיכר תחריר, בזים לה ופוגעים בה. ההודעה האחרונה שאני קוראת היא של אישה שמאשימה אותה בכך שהיא יותר גרועה מבהמה. לדבריה, החופש אינו חופש להתפשט והאדם נולד עירום אבל צריך להתבייש במערומים. אחרים מפקפקים באפשרות שיוזמתה תוכל באמת לעזור למצב האישה במצרים ובעולם הערבי כולו.
הקריאה של אליה חצתה במהירות את הקילומטרים המעטים שמפרידים בין מצרים לישראל, מרחק שהוא כמעט בלתי עביר היום מבחינה פוליטית. אור טפלר, בחורה ישראלית בת עשרים ושמונה, החליטה לענות לפרובוקציה. היא הוציאה קריאה בפייסבוק וגרמה לארבעים נשים ישראליות להיפגש ולהצטלם יחד ערומות, כדי להראות את התמיכה שלהן" בצורה לגיטימית ובלתי אלימה" .
"אנחנו עונות לה כי היא אישה כמונו, צעירה, אמביציוזית, ומלאת חלומות....וכדי לתת לעולם הזדמנות להתבונן ביופי המיוחד של הנשים הישראליות..." הן אמרו. ולפניהן הציבו שלט, בערבית ובעברית, שאומר "תמיכה באליה אחמדי - האחיות הישראליות".
למעשה גם לאחיות הישראליות יש מה לדאוג.
היופי שלהן ,כל כך חופשי ופתוח בתל אביב, בכל יום נעשה יותר ויותר נדיר ברחובות ירושלים, עיר שבה יש נשים יהודיות שבוחרות לנסוע באוטובוס נפרד, גברים מקדימה, נשים וילדים מאחורה. עיר שבה פנים של נשים נעלמות משלטי החוצות כדי לא לפגוע ברגישויות של הדתיים.
מלחמת התרבויות בין העולם הדתי, מטבעו פונדמנטליסטי וטוטאלי ,לבין העולם המודרני מטבעו חילוני וליברלי, כבר החלה, והיא חוצה דתות ומדינות במזרח התיכון.
האם יצליחו אור ואליה והחברות המזרח תיכוניות במשימתן? אני פסימית.
ובינתיים אני רצה לראות אם אליה עדיין שם .בתמונה שלה, בבלוג שלה. והיא עדיין שם ולבלוג שלה הגיעו תמונות, ציורים בדיחות חדשות , מנשים מכל העולם.
בקשר לאור, אני לא דואגת לה. בישראל, לעת עתה, הדמוקרטיה, אם כי בקושי, עדיין מחזיקה מעמד.
mercoledì 28 dicembre 2011
donne e ultraortodossi
visto che ormai qui non si parla-giustamente - d'altro, e visto che nell'autobus segretato c'ero andata anch'io, pubblico ora l'articolo che avevo scritto circa un mese fa (è uscito su vanity fair).
Se chiudo gli occhi e torno a quelle ore, rivedo il viso pallido della giovane donna e il suo sguardo, immobile, fisso su di me. Io che sorrido e mi muovo imbarazzata, lei che continua a fissarmi, impassibile, senza alcuna espressione, e senza batter ciglio.
Mi ero vestita come loro, prima di uscire di casa per il mio primo viaggio nell'autobus "mehadrin", termine che letteralmente vuol dire "perfetto" e si usa per definire il super kosher, l'estremamente ligio alle regole della religione ebraica.
Nel caso dell'autobus, vuol dire anche volontariamente separato, segregato, donne e bambini dietro, uomini davanti, secondo una nuova e molto discussa "moda" degli "haredi", cioè degli ultra osservanti, degli zeloti, dei fautori di un'osservanza fanatica delle leggi della torah e della divisione dei sessi nei luoghi pubblici per mantenere intatta la purezza e la modestia delle donne.
Trasformata in una “haredi”, senza neppure una traccia di trucco, in gonna nera lunga fino al polpaccio, calze nere, scarpe chiuse, maglietta con le maniche lunghe e capelli coperti da un berretto, avevo persino provato, malgrado il caldo (35 gradi all'ombra), una strana e per nulla spiacevole, quasi esilarante sensazione di totale libertà, come fossi diventata trasparente. Come se avessi smesso di essere una donna e perso ogni desiderio di piacere a chichessia o di essere osservata. Come se avessi smesso per poche ore di essere me stessa.
"Vedo che ti sei travestita, ma lo capiranno comunque che non appartieni a quel mondo" ha commentato la mia amica Judith, la scrittrice Judith Rotem (il suo libro "Lo strappo" è pubblicato in Italia da Feltrinelli), quando le sono comparsa davanti così conciata; “lo capiranno dal modo in cui cammini, da come tieni la testa, muovi le mani, guardi in faccia la gente, ridi. Io, invece, senza fare alcuna fatica, passerò inosservata" ha affermato con sicurezza. “È un mondo in cui sono nata e cresciuta, un mondo che ho lasciato e dal quale, con grande gioia, ho portato via i miei sette figli".
Bney Berak, polverosa e caotica cittadina che ricorda uno shtetl polacco ed è appena alla periferia della scintillante, gaudente e super laica Tel Aviv, è stata la nostra prima fermata.
Salite dalla porta anteriore nell'autobus vuoto, abbiamo pagato e ci siamo diligentemente sedute nei sedili dietro. Erano le 11 e 30. L'autista, laico, ben camuffato anche lui con una gran papalina in testa, ci ha dato il resto senza alzare la testa e senza guardarci in faccia.
Judith ha tirato un sospiro di sollievo: andando a trovare suo figlio, l'unico rimasto “haredi” della sua famiglia, le è capitato di essere stata pesantemente insultata dai passeggeri maschi per essere salita dalla porta anteriore; dalla paura è scesa, è risalita dalla parte posteriore e si è fatta tutto il viagggio, terrorizzata, in un angolo, e senza biglietto.
Questa volta è andata meglio. Rilassata e comodamente seduta nella mia poltrona dell'autobus di linea che intraprendeva il lento cammino in salita nella direzione delle colline intorno alla cittadina (estremamente “haredi”) di Ramat Beit Shemesh, mi son guardata intorno .
Solo allora, e con mia grande sorpresa , ho notato che la stragrande maggioranza dei viaggiatori erano donne, tutte comodamente sedute, come noi, nei sedili posteriori.
"Dove sono finiti i maschi?" ho chiesto delusa a Judith, mentre un soldatino, appena salito, si guardava intorno sorpreso e imbarazzato e alla fine decideva di sedersi dalla parte "giusta", tra i quattro cinque uomini davanti.
"A quest'ora sono nella Yeshivà (la scuola rabbinica)" ha risposto, "tutti chiusi a studiare tra quattro mura più di 12 ore al giorno. Naturalmente c'è chi ama lo studio dei testi sacri, c'è chi lo fa con passione e non desidera o sogna altro, ma c'è anche chi preferirebbe un'altra vita. Un mio giovane lettore, per esempio, uno che mi ha scoperta grazie alla lettura clandestina dei miei libri ‘profani’ in una biblioteca pubblica, non desidera che andarsene".
"E perché non lo fa?"
"È come attraversare un oceano, passare dall'altro lato del mondo. Peccato. Chissà quanti Einstein, Freud e Rubinstein, chissà quanti straordinari Woody Allen che non conosceremo mai si nascondono tra le mura di quelle Yeshivà. Quanti talenti sprecati. Nessuno di loro ha mai letto o mai leggerà un libro ‘normale’, o un giornale laico, o guarderà un programma alla tivù..."
"O parlerà al cellulare" ho continuato, rendendomi conto, dall'irreale silenzio tutto intorno, che nessuna donna aveva il cellulare.
"E a che cosa mai servirebbe loro il cellulare" ha commentato Judith sarcastica, "per parlare con le amiche??".
Non è difficile viaggiare in autobus segregato se segui le regole, seduta da brava nei sedili posteriori.
Tutto diventa più complicato se ti siedi davanti, “alla Rosa Parks” (la coraggiosa antisegregazionista di colore americana), ben tre file più avanti.
Judith e io l'abbiamo fatto al viaggio di ritorno, dopo essere scese al capolinea e risalite nello stesso autobus con lo stesso autista ormai convinto che fossimo importanti funzionarie (travestite) del ministero dei Trasporti.
E questa volta c'erano in autobus anche molti uomini, usciti dalla Yeshivà per la pausa pranzo. Una donna, sola, si è seduta accanto a noi. Non ci siamo scambiate una parola.
Una fermata dopo l'altra gli uomini continuavano a salire, sempre più numerosi, e a sedersi davanti, guardandoci stupiti, forse scandalizzati, per quei posti "rubati" a loro.
Le donne e i bambini, cariche di pacchi, sacchetti, carrozzine, continuavano ad accomodarsi dietro.Le sentivamo parlare a voce bassa tra di loro. Di bambini, di pannolini, di pappe, di lavoro.
Judith le ascoltava, seria, e commentava, con gli occhi sempre più tristi: "Fin da piccole sono indottrinate a rimanere nel loro posto nel mondo: prima ad aiutare la mamma con i fratellini, poi a sposarsi giovanissime, a mettere al mondo 10, 12 bambini, a lavorare per mantenere la famiglia mentre gli uomini studiano. Il giorno più felice della loro vita è il matrimonio (combinato, naturalmente), ma quello è anche il giorno in cui comincia la loro durissima vita vera".
"Per questo" ha aggiunto "io piango sempre ai matrimoni".
E mentre mi svelava pazientemente i meandri di quelle vite per me misteriose e sconosciute come fossero di un altro pianeta, nell'autobus, silenzioso e quasi cupo malgrado i moltissimi bambini, la tensione saliva.
E una voce si è alzata da dietro, una voce giovane, una bella voce di donna.
"Donne" ci ha gridato, "alzatevi e spostatevi, ci sono uomini in piedi, non c'è più posto davanti!".
Judith, la nostra sconosciuta vicina ed io abbiamo risposto che non ci sognavamo neanche, che era nostro pieno diritto sederci dove volevamo, che da parte nostra gli uomini potevano anche stare in piedi o sedersi accanto a noi, e che in un mezzo pubblico non ci sono divisioni o segregazioni di alcun genere.
Poi è tornato quello strano, irreale silenzio. Dalla parte degli uomini neanche una parola.
E io mi sono imbestialita. Mi è venuto da urlare che perfino la protesta, da vigliacchi, la fanno fare alle loro donne fino a farle diventare nemiche di se stesse, dei loro diritti, del loro stesso corpo, ma sono stata zitta.
Tanto a che sarebbe servito? Dal caldo, le calze autoreggenti stavano cominciando a scendermi giù per le gambe, la testa mi prudeva sotto il berretto e una ragazza dal viso scarno mi guardava immobile, impassibile, senza batter ciglio.
Ho provato a sorridere, ma lei non ha risposto.
"Sta cercando di capire chi sei, da dove vieni, perché sei qui, che cosa vuoi" mi ha spiegato Judith.
E siamo scese.
P.S. Secondo la Corte suprema israeliana gli autobus segregati nei quali, per ragioni di «modestia», gli uomini siedono nel settore anteriore e le donne in quello posteriore sono illegali.
Secondo la Corte le compagnie pubbliche israeliane non possono imporre la separazione per sesso nei loro mezzi di trasporto, uomini e donne possano però decidere di sedersi separati su base volontaria. La strana moda quindi continua e malgrado ci siano anche tra gli “haredi” alcuni e alcune che vi si oppongono, come la nostra compagna di viaggio, il numero degli autobus segregati (che ufficialmente non esistono) continua ad aumentare.
E naturalmente gli “haredi”, che sia chiaro, non hanno alcun monopolio sulla religione ebraica, che grazie a Dio, è tutta un'altra cosa.
Se chiudo gli occhi e torno a quelle ore, rivedo il viso pallido della giovane donna e il suo sguardo, immobile, fisso su di me. Io che sorrido e mi muovo imbarazzata, lei che continua a fissarmi, impassibile, senza alcuna espressione, e senza batter ciglio.
Mi ero vestita come loro, prima di uscire di casa per il mio primo viaggio nell'autobus "mehadrin", termine che letteralmente vuol dire "perfetto" e si usa per definire il super kosher, l'estremamente ligio alle regole della religione ebraica.
Nel caso dell'autobus, vuol dire anche volontariamente separato, segregato, donne e bambini dietro, uomini davanti, secondo una nuova e molto discussa "moda" degli "haredi", cioè degli ultra osservanti, degli zeloti, dei fautori di un'osservanza fanatica delle leggi della torah e della divisione dei sessi nei luoghi pubblici per mantenere intatta la purezza e la modestia delle donne.
Trasformata in una “haredi”, senza neppure una traccia di trucco, in gonna nera lunga fino al polpaccio, calze nere, scarpe chiuse, maglietta con le maniche lunghe e capelli coperti da un berretto, avevo persino provato, malgrado il caldo (35 gradi all'ombra), una strana e per nulla spiacevole, quasi esilarante sensazione di totale libertà, come fossi diventata trasparente. Come se avessi smesso di essere una donna e perso ogni desiderio di piacere a chichessia o di essere osservata. Come se avessi smesso per poche ore di essere me stessa.
"Vedo che ti sei travestita, ma lo capiranno comunque che non appartieni a quel mondo" ha commentato la mia amica Judith, la scrittrice Judith Rotem (il suo libro "Lo strappo" è pubblicato in Italia da Feltrinelli), quando le sono comparsa davanti così conciata; “lo capiranno dal modo in cui cammini, da come tieni la testa, muovi le mani, guardi in faccia la gente, ridi. Io, invece, senza fare alcuna fatica, passerò inosservata" ha affermato con sicurezza. “È un mondo in cui sono nata e cresciuta, un mondo che ho lasciato e dal quale, con grande gioia, ho portato via i miei sette figli".
Bney Berak, polverosa e caotica cittadina che ricorda uno shtetl polacco ed è appena alla periferia della scintillante, gaudente e super laica Tel Aviv, è stata la nostra prima fermata.
Salite dalla porta anteriore nell'autobus vuoto, abbiamo pagato e ci siamo diligentemente sedute nei sedili dietro. Erano le 11 e 30. L'autista, laico, ben camuffato anche lui con una gran papalina in testa, ci ha dato il resto senza alzare la testa e senza guardarci in faccia.
Judith ha tirato un sospiro di sollievo: andando a trovare suo figlio, l'unico rimasto “haredi” della sua famiglia, le è capitato di essere stata pesantemente insultata dai passeggeri maschi per essere salita dalla porta anteriore; dalla paura è scesa, è risalita dalla parte posteriore e si è fatta tutto il viagggio, terrorizzata, in un angolo, e senza biglietto.
Questa volta è andata meglio. Rilassata e comodamente seduta nella mia poltrona dell'autobus di linea che intraprendeva il lento cammino in salita nella direzione delle colline intorno alla cittadina (estremamente “haredi”) di Ramat Beit Shemesh, mi son guardata intorno .
Solo allora, e con mia grande sorpresa , ho notato che la stragrande maggioranza dei viaggiatori erano donne, tutte comodamente sedute, come noi, nei sedili posteriori.
"Dove sono finiti i maschi?" ho chiesto delusa a Judith, mentre un soldatino, appena salito, si guardava intorno sorpreso e imbarazzato e alla fine decideva di sedersi dalla parte "giusta", tra i quattro cinque uomini davanti.
"A quest'ora sono nella Yeshivà (la scuola rabbinica)" ha risposto, "tutti chiusi a studiare tra quattro mura più di 12 ore al giorno. Naturalmente c'è chi ama lo studio dei testi sacri, c'è chi lo fa con passione e non desidera o sogna altro, ma c'è anche chi preferirebbe un'altra vita. Un mio giovane lettore, per esempio, uno che mi ha scoperta grazie alla lettura clandestina dei miei libri ‘profani’ in una biblioteca pubblica, non desidera che andarsene".
"E perché non lo fa?"
"È come attraversare un oceano, passare dall'altro lato del mondo. Peccato. Chissà quanti Einstein, Freud e Rubinstein, chissà quanti straordinari Woody Allen che non conosceremo mai si nascondono tra le mura di quelle Yeshivà. Quanti talenti sprecati. Nessuno di loro ha mai letto o mai leggerà un libro ‘normale’, o un giornale laico, o guarderà un programma alla tivù..."
"O parlerà al cellulare" ho continuato, rendendomi conto, dall'irreale silenzio tutto intorno, che nessuna donna aveva il cellulare.
"E a che cosa mai servirebbe loro il cellulare" ha commentato Judith sarcastica, "per parlare con le amiche??".
Non è difficile viaggiare in autobus segregato se segui le regole, seduta da brava nei sedili posteriori.
Tutto diventa più complicato se ti siedi davanti, “alla Rosa Parks” (la coraggiosa antisegregazionista di colore americana), ben tre file più avanti.
Judith e io l'abbiamo fatto al viaggio di ritorno, dopo essere scese al capolinea e risalite nello stesso autobus con lo stesso autista ormai convinto che fossimo importanti funzionarie (travestite) del ministero dei Trasporti.
E questa volta c'erano in autobus anche molti uomini, usciti dalla Yeshivà per la pausa pranzo. Una donna, sola, si è seduta accanto a noi. Non ci siamo scambiate una parola.
Una fermata dopo l'altra gli uomini continuavano a salire, sempre più numerosi, e a sedersi davanti, guardandoci stupiti, forse scandalizzati, per quei posti "rubati" a loro.
Le donne e i bambini, cariche di pacchi, sacchetti, carrozzine, continuavano ad accomodarsi dietro.Le sentivamo parlare a voce bassa tra di loro. Di bambini, di pannolini, di pappe, di lavoro.
Judith le ascoltava, seria, e commentava, con gli occhi sempre più tristi: "Fin da piccole sono indottrinate a rimanere nel loro posto nel mondo: prima ad aiutare la mamma con i fratellini, poi a sposarsi giovanissime, a mettere al mondo 10, 12 bambini, a lavorare per mantenere la famiglia mentre gli uomini studiano. Il giorno più felice della loro vita è il matrimonio (combinato, naturalmente), ma quello è anche il giorno in cui comincia la loro durissima vita vera".
"Per questo" ha aggiunto "io piango sempre ai matrimoni".
E mentre mi svelava pazientemente i meandri di quelle vite per me misteriose e sconosciute come fossero di un altro pianeta, nell'autobus, silenzioso e quasi cupo malgrado i moltissimi bambini, la tensione saliva.
E una voce si è alzata da dietro, una voce giovane, una bella voce di donna.
"Donne" ci ha gridato, "alzatevi e spostatevi, ci sono uomini in piedi, non c'è più posto davanti!".
Judith, la nostra sconosciuta vicina ed io abbiamo risposto che non ci sognavamo neanche, che era nostro pieno diritto sederci dove volevamo, che da parte nostra gli uomini potevano anche stare in piedi o sedersi accanto a noi, e che in un mezzo pubblico non ci sono divisioni o segregazioni di alcun genere.
Poi è tornato quello strano, irreale silenzio. Dalla parte degli uomini neanche una parola.
E io mi sono imbestialita. Mi è venuto da urlare che perfino la protesta, da vigliacchi, la fanno fare alle loro donne fino a farle diventare nemiche di se stesse, dei loro diritti, del loro stesso corpo, ma sono stata zitta.
Tanto a che sarebbe servito? Dal caldo, le calze autoreggenti stavano cominciando a scendermi giù per le gambe, la testa mi prudeva sotto il berretto e una ragazza dal viso scarno mi guardava immobile, impassibile, senza batter ciglio.
Ho provato a sorridere, ma lei non ha risposto.
"Sta cercando di capire chi sei, da dove vieni, perché sei qui, che cosa vuoi" mi ha spiegato Judith.
E siamo scese.
P.S. Secondo la Corte suprema israeliana gli autobus segregati nei quali, per ragioni di «modestia», gli uomini siedono nel settore anteriore e le donne in quello posteriore sono illegali.
Secondo la Corte le compagnie pubbliche israeliane non possono imporre la separazione per sesso nei loro mezzi di trasporto, uomini e donne possano però decidere di sedersi separati su base volontaria. La strana moda quindi continua e malgrado ci siano anche tra gli “haredi” alcuni e alcune che vi si oppongono, come la nostra compagna di viaggio, il numero degli autobus segregati (che ufficialmente non esistono) continua ad aumentare.
E naturalmente gli “haredi”, che sia chiaro, non hanno alcun monopolio sulla religione ebraica, che grazie a Dio, è tutta un'altra cosa.
sabato 3 dicembre 2011
8 e 30
e non ho ancora aperto il giornale. adesso la mia nuova angoscia è l'iran. svegliarsi una mattina e scoprire di essere nel pieno di una nuova guerra fatta scoppiare per pura stupidità , con missili nei centri della città. ma ehud barak il ministro della difesa) adora giocare coi fiammiferi. non è che lo dica solo io, lo dice l'ex capo del mossad. meir dagan, lo dice persino il ministro della difesa americano.
speriamo bene.
domani mattina ho l'aereo per milano.
è alle 7 il che vuol dire alzarsi alle 4 e essere in aeroporto alle 5.
poi da malpensa a padova , e il giorno dopo sicilia per 4 giorni. poi di nuovo padova e alla fine virgoletta.
se almeno si dimagrisse viaggiando... invece no. si ingrassa.
speriamo bene.
domani mattina ho l'aereo per milano.
è alle 7 il che vuol dire alzarsi alle 4 e essere in aeroporto alle 5.
poi da malpensa a padova , e il giorno dopo sicilia per 4 giorni. poi di nuovo padova e alla fine virgoletta.
se almeno si dimagrisse viaggiando... invece no. si ingrassa.
venerdì 2 dicembre 2011
rieccomi
oggi ho parlato per la radio di trieste e mi sono resa conto che era tanto, tantissimissimo che non scrivevo nel blog e lunedì sono di nuovo in partenza per 15 giorni.
è venerdì sera , e c'è una pace, un silenzio , qui a tel aviv.
e un cielo terso, un'aria tiepida.
com'è facile e bello amare questo paese quando smetti di pensare a quello che sarà.
a quello che sta succedendo ( la legge bavaglio, quella contro le ong di sinistra e dei diritti umani ecc.).
quando , per un attimo, smetti di aver paura del futuro.
è venerdì sera , e c'è una pace, un silenzio , qui a tel aviv.
e un cielo terso, un'aria tiepida.
com'è facile e bello amare questo paese quando smetti di pensare a quello che sarà.
a quello che sta succedendo ( la legge bavaglio, quella contro le ong di sinistra e dei diritti umani ecc.).
quando , per un attimo, smetti di aver paura del futuro.
Iscriviti a:
Post (Atom)