Tel Aviv, 3 gen. (Adnkronos) - Gli ultraortodossi in Israele dovrebbero andare a lavorare, come succede a New York. Non è più possibile dare a tutti i loro uomini un sussidio per studiare nelle scuole rabbiniche. Solo così si potrebbe risolvere il crescente problema fra laici e ultrareligiosi che sta agitando la società israeliana, afferma la scrittrice Manuela Dviri Vitali Norsa, intervistata dall'Adnkronos.
Il problema dello scontro fra laici e ultraortodossi "c'è sempre stato", nota la Dviri, ma ora "è cresciuto" perchè in questi anni "non vi è stata data una risposta" e nel frattempo il numero degli ultrareligiosi è aumentato perchè nelle loro famiglie vi sono "da sette a dieci-undici figli". Gli haredim, letteralmente "i timorati", i più religiosi fra gli ortodossi, "non fanno il servizio militare, gli uomini studiano nelle scuole rabbiniche e spesso le famiglie vivono in condizioni di semi povertà grazie alle piccole borse di studio dello stato. In genere lavorano solo le donne, nelle loro scuole o nel mondo dell'Hi tech".
All'interno di questo mondo, spiega l'autrice israeliana, "ci sono delle frange veramente fanatiche", una sorta di "religiosità anarchica, di rifiuto dello Stato". "La prima soluzione -afferma- è togliere loro queste borse di studio in modo che debbano lavorare, che escano da questa bolla irreale. Ritornare nella realtà aiuterebbe anche loro a vivere in una maniera piu economicamente dignitosa". E, se non fanno il servizio militare, dovrebbero almeno fare quello civile come gli arabi israeliani o le donne religiose. Del resto, ricorda la Dviri, nella tradizione ebraica, "solo i migliori venivano destinati allo studio" non certo tutti. (segue)
(Civ/Col/Adnkronos
Israele: la scrittrice Dviri, ultraortodossi dovrebbero lavorare come gli altri (2)
(Adnkronos) - Essendo in crescita numerica gli ultraortodossi vengono sempre più difesi in parlamento, nota la scrittrice, "ma verrà il momento in cui tutto questo dovrà cambiare, perchè non è possibile che i laici reggano sulle loro spalle chi non lavora".
Il mondo degli ortodossi, avverte la Dviri, è comunque vasto e articolato. "Va fatta una distinzione fra ortodossi 'light' che vivono vite normali, solo osservando maggiormente le regole della religione e indossano la papalina fatta all'uncinetto, poi vi sono quelli con la papalina nera, un pò meno 'light', le cui donne hanno la testa coperta, e infine vi sono gli haredim, e al loro interno quelli ancora più religiosi fino ad arrivare ai fanatici che addirittura non riconoscono Israele".
martedì 3 gennaio 2012
domenica 1 gennaio 2012
אליה אחמדי
כמו חוט אריאדנה, (זה שעזר לתזאוס לצאת מהמבוך) היה עבורי הבלוג של אליה אלמחדי, הבלוגרית המצרית . http://arebelsdiary.blogspot.com
כמו סירנה מפתה, מהסיפור על אודיסאוס, הצעירה המצרית גרמה לי להיכנס לעולמה ולעולם חבריה, צעירים מהפכניים מצריים, שלאחרונה נעלמו כמעט כולם מהכיכרות, אחרי הניצחון של האחים המוסלמים ושל הסלפיטים בבחירות לפרלמנט המצרי.
בתמונה שהיא צילמה את עצמה, היא יפהפייה ; יש לה עיניים שחורות, היא עירומה, נועלת נעליים אדומות, לובשת גרבי בריות סקסיות, ורד אדום בשערה שדייה קטנות ומוצקות, ועיניה מביטות במיקס של תמימות וחוסר בושה אל תוך המצלמה. בתמונות אחרות, היא מכסה בעזרת מדבקה את העיניים, את הפה ואת אבר המין. היא נראית כמו סתם ילדה, אבל היא לא.
היא אמיצה.
כל יום אני חוזרת לדף הבלוג שלה כדי לראות אם היא עדיין שם, אם לא החשיכו אותה, אם היא לא נעלמה. בפייסבוק היא איננה כבר. ומה- 23 לאוקטובר היא שותקת. כל עוד היא עדיין קיימת אני מרגישה יותר רגועה. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, אינדיבידואליסטית וצמחונית. היא בת עשרים, ומאז שפרסמה את תמונתה היא הפכה לסלבריטי.
"צילמתי את עצמי בבית הורי" אמרה אליה לCNN , והסבירה שהמדבקות מייצגות את הצנזורה על הידע שלנו, על הביטוי שלנו ועל המיניות שלנו. בעמוד שלה היא מוסיפה שהיא זועקת כנגד חברה של אלימות, של גזענות, של הטרדה מינית ושל צביעות.
מאות הודעות נענו לפרובוקציה שלה. במדינתה מצרים, יותר ויותר נשים מתכסות בחיג'אב וניקב ויחד עם זאת מספר מקרי האונס וההטרדה המינית עולים מדי יום. בחלק מההודעות מברכים את אליה על אומץ לבה, אבל רבים מאוד, ביניהם גם המהפכנים של כיכר תחריר, בזים לה ופוגעים בה. ההודעה האחרונה שאני קוראת היא של אישה שמאשימה אותה בכך שהיא יותר גרועה מבהמה. לדבריה, החופש אינו חופש להתפשט והאדם נולד עירום אבל צריך להתבייש במערומיו. אחרים מפקפקים באפשרות שיוזמתה תוכל באמת לעזור למצב האישה במצרים ובעולם הערבי כולו.
הקריאה של אליה חצתה במהירות את המרחק הגאוגרפי הזעיר שבין מצרים לישראל, מרחק שהוא כמעט בלתי עביר היום מבחינה פוליטית. אור טפלר, בחורה ישראלית בת עשרים ושמונה, החליטה להיענות לפרובוקציה. היא הוציאה קריאה בפייסבוק וגרמה לארבעים נשים ישראליות להיפגש ולהצטלם יחד ערומות, כדי להראות את התמיכה שלהן "בצורה לגיטימית ובלתי אלימה" לדבריהן.
"אנחנו עונות לה כי היא אישה כמונו, צעירה, אמביציוזית, ומלאת חלומות....וכדי לתת לעולם הזדמנות להתבונן ביופי המיוחד של הנשים הישראליות", הן אמרו. ולפניהן הציבו שלט, כתוב בערבית ובעברית, שאומר: "תמיכה באליה אחמדי - האחיות הישראליות".
למעשה גם לאחיות הישראליות יש מה לדאוג.
היופי שלהן, שהוא כל כך חופשי ופתוח בתל אביב, נעשה יותר ויותר נדיר ברחובות ירושלים, עיר שבה יש נשים יהודיות שבוחרות לנסוע באוטובוס נפרד, גברים מקדימה, נשים וילדים מאחור. עיר שבה פניהן של נשים נעלמות משלטי החוצות כדי לא לפגוע ברגישויות של הדתיים.
מלחמת התרבויות בין העולם הדתי, שטבעו פונדמנטליסטי וטוטאלי, לבין העולם החילוני, שטבעו מודרני וליברלי, כבר החלה והיא חוצה דתות ומדינות במזרח התיכון. האם יצליחו אור ואליה והחברות במזרח התיכון במשימתן? אני פסימית.
ובינתיים אני רצה לראות אם אליה עדיין שם. בתמונה שלה, בבלוג שלה. והיא עדיין שם, ולבלוג הגיעו תמונות, ציורים ובדיחות חדשות מנשים מכל העולם.
בקשר לאור, אני לא דואגת לה. בישראל, לעת עתה, הדמוקרטיה, אם כי בקושי, עדיין מחזיקה מעמד.
כמו סירנה מפתה, מהסיפור על אודיסאוס, הצעירה המצרית גרמה לי להיכנס לעולמה ולעולם חבריה, צעירים מהפכניים מצריים, שלאחרונה נעלמו כמעט כולם מהכיכרות, אחרי הניצחון של האחים המוסלמים ושל הסלפיטים בבחירות לפרלמנט המצרי.
בתמונה שהיא צילמה את עצמה, היא יפהפייה ; יש לה עיניים שחורות, היא עירומה, נועלת נעליים אדומות, לובשת גרבי בריות סקסיות, ורד אדום בשערה שדייה קטנות ומוצקות, ועיניה מביטות במיקס של תמימות וחוסר בושה אל תוך המצלמה. בתמונות אחרות, היא מכסה בעזרת מדבקה את העיניים, את הפה ואת אבר המין. היא נראית כמו סתם ילדה, אבל היא לא.
היא אמיצה.
כל יום אני חוזרת לדף הבלוג שלה כדי לראות אם היא עדיין שם, אם לא החשיכו אותה, אם היא לא נעלמה. בפייסבוק היא איננה כבר. ומה- 23 לאוקטובר היא שותקת. כל עוד היא עדיין קיימת אני מרגישה יותר רגועה. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, אינדיבידואליסטית וצמחונית. היא בת עשרים, ומאז שפרסמה את תמונתה היא הפכה לסלבריטי.
"צילמתי את עצמי בבית הורי" אמרה אליה לCNN , והסבירה שהמדבקות מייצגות את הצנזורה על הידע שלנו, על הביטוי שלנו ועל המיניות שלנו. בעמוד שלה היא מוסיפה שהיא זועקת כנגד חברה של אלימות, של גזענות, של הטרדה מינית ושל צביעות.
מאות הודעות נענו לפרובוקציה שלה. במדינתה מצרים, יותר ויותר נשים מתכסות בחיג'אב וניקב ויחד עם זאת מספר מקרי האונס וההטרדה המינית עולים מדי יום. בחלק מההודעות מברכים את אליה על אומץ לבה, אבל רבים מאוד, ביניהם גם המהפכנים של כיכר תחריר, בזים לה ופוגעים בה. ההודעה האחרונה שאני קוראת היא של אישה שמאשימה אותה בכך שהיא יותר גרועה מבהמה. לדבריה, החופש אינו חופש להתפשט והאדם נולד עירום אבל צריך להתבייש במערומיו. אחרים מפקפקים באפשרות שיוזמתה תוכל באמת לעזור למצב האישה במצרים ובעולם הערבי כולו.
הקריאה של אליה חצתה במהירות את המרחק הגאוגרפי הזעיר שבין מצרים לישראל, מרחק שהוא כמעט בלתי עביר היום מבחינה פוליטית. אור טפלר, בחורה ישראלית בת עשרים ושמונה, החליטה להיענות לפרובוקציה. היא הוציאה קריאה בפייסבוק וגרמה לארבעים נשים ישראליות להיפגש ולהצטלם יחד ערומות, כדי להראות את התמיכה שלהן "בצורה לגיטימית ובלתי אלימה" לדבריהן.
"אנחנו עונות לה כי היא אישה כמונו, צעירה, אמביציוזית, ומלאת חלומות....וכדי לתת לעולם הזדמנות להתבונן ביופי המיוחד של הנשים הישראליות", הן אמרו. ולפניהן הציבו שלט, כתוב בערבית ובעברית, שאומר: "תמיכה באליה אחמדי - האחיות הישראליות".
למעשה גם לאחיות הישראליות יש מה לדאוג.
היופי שלהן, שהוא כל כך חופשי ופתוח בתל אביב, נעשה יותר ויותר נדיר ברחובות ירושלים, עיר שבה יש נשים יהודיות שבוחרות לנסוע באוטובוס נפרד, גברים מקדימה, נשים וילדים מאחור. עיר שבה פניהן של נשים נעלמות משלטי החוצות כדי לא לפגוע ברגישויות של הדתיים.
מלחמת התרבויות בין העולם הדתי, שטבעו פונדמנטליסטי וטוטאלי, לבין העולם החילוני, שטבעו מודרני וליברלי, כבר החלה והיא חוצה דתות ומדינות במזרח התיכון. האם יצליחו אור ואליה והחברות במזרח התיכון במשימתן? אני פסימית.
ובינתיים אני רצה לראות אם אליה עדיין שם. בתמונה שלה, בבלוג שלה. והיא עדיין שם, ולבלוג הגיעו תמונות, ציורים ובדיחות חדשות מנשים מכל העולם.
בקשר לאור, אני לא דואגת לה. בישראל, לעת עתה, הדמוקרטיה, אם כי בקושי, עדיין מחזיקה מעמד.
Iscriviti a:
Post (Atom)